איך תשיג דימוי עצמי מנצח?


כולנו מחפשים ורוצים דימוי עצמי מנצח רוצים לחיות נכון עם הערכה עצמית גבוהה שתוביל אותנו להצלחות בחיים ולהתמודד נכון עם אתגרי החיים.

מה זה הערכה עצמית ודימוי עצמי מנצח?

איך נוכל לרכוש זאת נכון?


דימוי עצמי והערכה עצמית זה להיות עם כריזמה אמתית, וכל זה יכול לקרות רק כאשר אנחנו מנתקים את עצמינו לחלוטין מהצורך בהערכה חיצונית, להיות תלותיים רק במשאבים חיצוניים, ולפעול מתוך "המה יגידו".

עושים את מה שטוב ויעיל עבורנו בלבד ולא משנה מה יהיו התוצאות זו ההרגשה הנפלאה בעולם!

מה תפקידנו באמת במשחק החיים?


תפקיד האדם האמתי זה להיות מרוכז בעשיה שלו בלבד, לעשות מה שצריך ויעיל עבורו, ולהרגיש שכל מעשיו שעושה הם בשלימות, לא צריך לעניין אותך מה האחר אומר?

למה הוא מרוויח או מוצלח יותר מימך?

למה לו הולך יותר טוב ממך? כי זה שלו וזה שלך!

לעולם אסור לו לאדם להשוות את עצמו לשני, עליך להתמקד רק בנקודה שלך, ובצעד הבא שלך, כי מה שאתה צריך לעשות בעולם לא קשור לאף אחד אחר, כל זה תצליח ליישם אך ורק שתרגיש כמה אתה טוב ושווה עם מה שאתה איך שאתה,

אחרת אתה עלול למצוא את עצמך חי כל חייך בקנאה ששורשה בזה שתמיד אתה מרגיש חסר, וחסר פירושו שכל מה שאני פועל ועושה אף פעם לא מרגיש לי טוב עם זה, וגם אם אני מרגיש טוב עם זה חולף לי לאחר מספר רגעים, אתה תמצא את עצמך מנותק מהפנימיות שלך ומתעסק רק בחיצוניות, באייך אתה נראה ובמה יגידו, שזה יוביל אותך לדיראון עולם.

ראינו ולמדנו מקרח שהיה עשיר גדול בעולם איש רם מעלה, שלא היה חסר לו כלום, וכל נפילתו הייתה בקנאה,

למה הם ולא אני? חשב שיהיה יותר מאושר, לא היה לו טוב במה שהיה לו, זה הביא למחלוקת בעם שהביאה לדיראון עולם שנבלע באדמה.


כמה עלינו להשים לב לדפוסי החיים שלנו לחיות עם מה שיש בהרגשה טובה ביותר שזה הכי טוב עבורנו, התמקדות יומית בעוצמת הטוב שבתוכנו תביא אותנו לקבלה ואהבה עצמית ולשלימות שבתוכנו. אל תחפש את הטוב והשלימות הם נמצאים עמוק בתוכך רק תילמד להוציא אותם החוצה.


ישנם כמה גורמים, שגורמים לנו ליפול למטה, בכל אחד מאתנו ישנם דברים טובים וישנם דברים פחות טובים התפקיד שלנו זה להתמקד באופן קבוע בדברים הטובים שיש בנו כדי שזה ייתן לנו כוח ועוצמה להתרומם ולעשות הלאה, ייתן לנו הערכה עצמית על מה שאנחנו ולקבל את עצמינו איך שאנחנו,


נבחין קצת כאשר נכשלנו או לא הלך לנו באיזו שהיא פעולה שעשינו כיצד אנחנו מסתכלים ומקבלים את זה? האם אנחנו אומרים לא נורא נלמד מזה ונמשיך הלאה? או שאנחנו אומרים אוףףף ידעתי שאני לא יוצלח ולא ילך לי, ואני מפיל את עצמי עוד יותר למטה, האם פעם חשבתם שזה בסדר ומותר להיכשל?!


למושג קבלה עצמית ישנם כמה דרגות


1. הדרגה הראשונה זו הנטייה הטבעית שלנו חוויה טבעית של ערך עצמי ומחויבות לעצמנו שקיימת מעצם העובדה שאנו חיים ומודעים. זה אגו טבעי וזכות טבעית של כל אחד על עצם קיומו בעולם ועל מה שהוא,

כשיש דחייה עצמית בדרגה הזו, שום עבודה טיפולית אינה יכולה להתחיל, שום טיפול לא יחזיק. כי זה בסיס האדם על מה שהוא קיים ואם את זה אין לו אז הוא בבעיה רצינית, פה נצטרך קודם לחבר אותו למוטיבאטור של עצמו כדי שיהיה לו את הבסיס הקיומי שלו.

לעומת זאת כאשר רמה זו של קבלה עצמית קיימת לאדם יש לו מוטיבציה פנימית להתמודד ולהתעמת עם מה שצריך בטיפול בלי לקרוס לשנאה עצמית,

על האדם לקחת אחריות על מצבו, חוסר רצון לחיות או לעשות מה שצריך לעשות, זו בחירה עצמית של כל אחד מאתנו להעריך את עצמו לכבד את מה שמגיע לו ולדרוש את מקומו בצורה מכובדת,


מה שכן שימו לב לכל אחד מאתנו יש רגעי משבר לכמה רגעים שאין לו כוח וסבלנות לשום דבר, זה לא אומר שהוא בבעיה כי מותר לנו ליפול ולהישאר בנפילה הזו קצת, אני לא צריך תמיד להיות בהישרדות.

כאשר אנו נמצאים בדרגה הזו שאנחנו מסתכלים ובוחנים את עצמינו על מה שאנחנו מעצם חיותינו והמודעות שלנו, אז אנחנו מקבלים כל רגש ומחשבה שהיא שלנו ולא מסתכלים על זה כעצם זר בתוכנו.


2. הדרגה השנייה היא עצם המוכנות שלנו לחוות, מבלי להכחיש ולברוח מהעובדה של מי שאנחנו.

כלומר שאנחנו חושבים ומרגישים וחשים את מה שאנו חושבים ומרגישים וחשים, שאנו חושקים במה שאנו חושקים, שאנחנו מי שאנחנו. זה בסדר איך שאני, אני מקבל את עצמי עם היתרונות והחסרונות שלי,

אין קשר בין הרגשות שלנו לבין הפעולות שלנו. אני עשוי לחוש כעס כלפי הבן זוג שלי או החבר שלי "המפחיד", שעלול לסכן אותי. אני יכול להכיר בכעס ובפחד שלי! לחוות אותם, לקבל אותם. אני אתכנן את צעדיי מולו עם חשיבה צלולה יותר, מאחר והחשיבה שלי אינה משקרת לעצמה.


אם כן רמה זו של קבלה עצמית הינה המוכנות להתייחס לכל התנהגות או רגש בצורה של:

"זהו ביטוי של עצמי, לא בהכרח ביטוי שאני אוהב ומעריך, אך ביטוי שלי, לפחות בזמן שזה קרה" – ריאליזם. כלומר גם זה מותר לי, וזה בסדר.

שימו לב שלא תיטעו מדובר בהרבה יותר מלהכיר או להודות במשהו – זה לחוות בנוכחות מלאה, להיות במציאות הזו, לתת לדבר להיספג בהכרתי. עליי לחוות במלאות את הרגשות הלא רצויים, לא רק להכיר בהם.

כאשר אני מתכווץ ואומר אני מרגיש רע, לא טוב לי כרגע, מה שאני עושה אני מכחיש ומודה בזה, בו זמנית. אני יכול להכיר במשהו ולנוע ממנו כל כך מהר, שאני מדמיין שאני מתרגל קבלה עצמית, כשבפועל אני מתרגל הכחשה עצמית, ושקר עצמי,

זהו התנאי המקדים לשינוי וגדילה!

אני לא יכול ללמוד מטעות שאני לא יכול לקבל שעשיתי. אותו דבר לא יתכן שאני יכול לסלוח לעצמי, על פעולה שאני לא מוכן להכיר (ממשית!) שעשיתי. קבלה עצמית אינה לאהוב ליהנות או להסכים. אבל בלי לקבל את עצמי, איני יכול לחזק ולבנות ביטחון עצמי וערך עצמי.


3. הדרגה האחרונה הינה חמלה וחברות לעצמי.

במצב כזה אנחנו מחפשים לדעת מדוע פעולה שהיא לא טובה, או לא מתאימה שעשינו, הרגיש לנו נכון ורצוי או אף הכרחי לעשות אותם, בזמן שזה קרה. אמנם זה לא מצדיק את המעשים שלנו, אך הופך אותם למובנים. זה בדיוק התפקיד של החלק האנליטי במודע שנותן לנו סיבה מוצדקת למעשים שלנו כדי להרגיע את המצפון שלנו ולא בהכרח שזו האמת כי הסיבה האמתית נמצאת עמוק בתת מודע.


אני לא מדבר על הכחשה של המציאות הקיימת שמה שעשיתי לא בסדר, כי זה בסדר אבל אני כן חוקר ובודק מה הסיבה וההקשר בין מה שעשיתי לסיבה שעשיתי, כלומר מה פתאום הרגש של מה שפעלתי קפץ לי וגרם לי לפעול איך שפעלתי?

אלא אני לוקח אחריות מלאה על מה שקרה ועל מה שפעלתי ואני עכשיו בוחן מה גרם לי לפעול כך על מנת ללמוד לא לעשות את זה להבא, זה יגרום שפעם הבאה אני יפעל אחרת ואהיה בשליטה מלאה על מעשיי, תמיד אני אומר שגם כלפי עצמי וגם כלפי האחר אם אני פועל כך אני חוסך לעצמי המון עוגמת נפש וקבלה עצמית כיון שבצורה כזו אני יכול לסלוח לעצמי או לאחר כי אני מבין מה היה המניע שגורם פה לפעול בצורה כזו,

לדוגמא: כאשר אני כועס על הבן זוג שלי על אמרה מסוימת שזרק לי ופעלתי בצורה קיצונית מידי גם בתגובה בטון דיבור שלי, וגם במעשים כלפיו.

היה לי סיפור כזה בקליניקה ואז בכמה שאלות מכוונות היא הבינה את הטעות שלה וישר הוציאה את כל התסכול על כמה הוא לא מבין אותה ועל הבדידות שלה אתו, שאלתי אוקי את צודקת במה שאת אומרת אבל זה נכון כלפי הסיטואציה הזו?! היא ישר הבינה מה היה המניע שלה לתגובה כזו.

והנה דוגמה שאני כן צריך לקבל ולסלוח לעצמי שפעלתי כך כי אני מבין עכשיו מה היה הגורם לזה אבל מאידך אני כן צריך לדאוג שפעם הבאה זה לא יחזור לעצמו, ואיך? על ידי עצירה לרגע ולהתבונן במעשי,

כי אם אני לא יבין את גורם הפעולות שלי אני גם בסופו של דבר לא יכול לסלוח לעצמי ולא יכול לשנות כלום, יש לאדם את המחשבה המוטעית שאם אני אסלח לעצמי אני יחזור על המעשים שלי, שזו טעות נוראה כי אתה תקבל תוצאה הפוכה של הלקאה עצמית כמה אני לא בסדר.


הדבר האכזרי שאנחנו עושים לא במודע כלפי עצמינו כאשר אנחנו כועסים על הפעולות שלנו וגם לא מקבלים דברים חיובים שלנו,

המוח האנליטי שלנו אומר לנו כל הכבוד עשית דבר מצוין, נותן לנו אישור למעשינו, אבל האגו הפנימי שלנו אומר לא יכול להיות שעשיתי ואתו מתלווים תירוצים נפלאים להוריד את עצמינו עד שהוא דועך את הלוגי שאומר כל הכבוד.

הנפילה של האדם בכל מה שזה יהיה, זה עצם ההזדהות עם הטוב וגם עם הרע, התחושה שיש לאדם שאם אני עושה רע זו הוכחה שאני רע,

אז להזדהות גם עם הרע זה כמו שהשארת פרי רקוב במקרר אז גם הפרות הטובים ירקבו,


עוד דוגמא: אחד הפעמים במסגרת העבודה עשיתי ביקור בכלא אני מדבר עם הבנאדם הוא יושב על גניבה והוא מסביר לי שהם לא בסדר ואני מחייך לו מה זאת אומרת אבל גנבת? כן אתה צודק אבל זה היה בקטנה אני לא גנב כרוני פעם ב, אני כמעט לא גנב,

ברור שהסברתי לו גם פעם אחת שגנבת אתה נקרא גנב, הרע מאפיל על הטוב, לא משנה כל המעשים הטובים שאתה עושה אבל אתה נקרא גנב, אבל דבר אחד אתה צריך לזכור גם אם נפלת זה לא מוחק את כל הטוב שיש בך.

כל הנפילה של האדם זו השכחה שיש בו שהוא טוב טהור, עץ הדעת טוב ורע ברגע שאכלנו מהפרי, נכנס לתוכנו הרע, ועכשיו אנחנו מזהים בטעות גם את הטוב וגם את הרע כמרכיבים של המהות שלנו.


זה העיוות והטעות שאנחנו עושים לעצמינו, כי נשמת האדם היא טהורה תמיד ומחוברת למקור שלה, ורוב הזמן אנחנו לא מרגישים את ההארה הפנימית של הנשמה, אלא רק את החסרים שקשורים לגוף שלנו, לכן אנחנו מזדהים עם החיסרון והרע שבתוכנו עם הלא טוב שתמיד קודם נראה אותו בכל פעולה שנעשה.


בתוך כל אדם יש את הנקודה השורשית של הטוב שבתוכו שהנקודה הזו אומרת שאנחנו טובים בכל מקרה בלי קשר למעשים שלנו, ואנחנו לא צריכים להוכיח לאף אחד כמה אנחנו גדולים או חשובים, אני יודע שיש בי טוב וזה לא אובד או משתנה,

בדיוק כמו שאבא אומר לבנו: אני אוהב אותך בני, בלי קשר למעשים שלך, בלי קשר לעובדה שעכשיו אתה מתנהג בצורה שנראית לי חיובית או שלילית, אני אוהב אותך כמו שאתה כי אתה הבן שלי, זה לא אומר שלא אחנך אותך, אבל אהבתי אליך היא אינסופית וללא שום תנאי,

כך בדיוק אנחנו צריכים להסתכל על החיים, ועל עצמינו, אין תנאים גם כלפי עצמינו.

לעומת זאת כאשר אנחנו נתפסים בצד השני להיתפס בחיצוניות נטו שזה אומר לאדם שאת הטוב אתה תמצא מבחוץ, במהות שלך אתה לא טוב, רוצה לקבל ערך? חפש בחוץ. כולך תמיד בתחרות.


לכן אתה חייב להתחיל בטוב הפנימי שלך ואחר כך תעשה מעשים חיצונים, לעולם אל תנסה לקבל את ההערכה העצמית שלך מעשיה חיצונית, מאחרים, ממה יגיבו לך אחרים, כי כך תמיד תהיה בתחרות אינסופית, כי ברגע שזה ילך כולך מתמוטט כי כרגע אין לך שום דבר להישען כי כולך מונע ממשאבים חיצוניים,

וזה קורא כאשר הרע שולט עליך שהחיבור הפנימי שלך לקוי או משובש ולכן אתה מחפש בחוץ את מה שאתה חפץ בו, לעומת זאת שאני מחובר לטוב שבי הוי אומר שמה שיש בתוכי זה די והותר, כי כל הטוב והאושר גנוזים בתוכי,

עכשיו אתה כבר לא מעמיד פנים מתחיל הכל מהתחלה, הכל בא טוב, פשוט זה הלב שמתעורר מתחיל ללכת צעד צעד לעשות לא לוותר, לך מגיע יותר אל תוותר.


אתם מוזמנים להגיב ולשאול על כל שאלה או הבהרה שיש לכם